אמנת סינגפור: בגדיו החדשים של הקיסר ביישוב סכסוכים בינלאומיים

מאת אריק שרבי, עו”ד

באוגוסט 2019, חתמו כ-40 מדינות, לרבות ישראל, על  אמנת סינגפור הקובעת (ככלל) כי כל מדינה שמצטרפת לאמנה חייבת לאכוף הסכמי פשרה הנובעים מגישור. בעקבות ההכרזה על אמנת סינגפור, כתבתי מאמר המתייחס לשאלות הקשות שעולות מהאמנה. המאמר יצא לאור (בשפה האנגלית) על-ידי ה-  American Bar Association (לשכת עורכי הדין האמריקאית).

במאמר הנ”ל, הסברתי כי, נראה שחסר ניתוח מעמיק על השלכות האמנה, בעיקר בעניין שתי סוגיות עיקריות:
(א) האם יש צורך אמיתי לאמנה בינלאומית המסדירה את אכיפתם של הסכמי פשרה שהושגו באמצעות גישור?
(ב) האם ישנם היבטים באמנה שלמעשה גורמים יותר נזק מאשר תועלת?

להלן תמצית המסקנות מתוך מאמרי:

א)     יש מעט מאוד נתונים אמפיריים התומכים בעמדה לפיה יש “צורך” באמנה שאוכפת הסכמי פשרה שהושגו באמצעות גישור; הראיות האנקדוטליות מצביעות על כך שאין כל צורך לאמנה כזו;

ב)      לא ידוע לי על עורך דין מנוסה בעולם המערבי, ואף לא אחד, שסבור שאי קיום הסכמי פשרה היא תופעה “נפוצה”;

ג)      בכל  הסכם פשרה, ראוי להשתמש בשלושה כלים עיקריים –(i)  מנגנון של שימוש בשירותיו של נאמן, (ii) סעיף בוררות, ו-(iii) סעיף “further documents”.  שימוש בשלושת הכלים הנ”ל כמעט מייתר לחלוטין את הצורך לפנות לבתי משפט (מלבד בנוגע לאכיפת פסק בוררות בהתאם לאמנת ניו-יורק) לאכוף הסכם פשרה. השימוש בשלושת הסעיפים הנ”ל מייתר את הצורך באמנת סינגפור;

ד)      האמנה מיותרת – עורכי דין מקצועיים דואגים לנסח הסכמי פשרה בצורה שמקטינה את הצורך בהליכי אכיפה נוספים;

ה)     ככל שקיים צורך להליכים נוספים לאחר חתימת הסכם פשרה, ניתן להשתמש בסעיף בוררות בהסכם הפשרה. אמנת ניו-יורק משנת 1958 כבר מסדירה את אכיפתם של פסקי בוררות;

ו)      האפשרות השימוש בתניית בוררות הייתה ידועה למנסחי אמנת סינגפור, אך הם נמנעו מלספק כל הסבר מדוע האפשרות הנ”ל אינה עדיפה כנגד האפשרות של עריכת אמנה נוספת;

ז)      הגנה מפני אכיפה של הסכם פשרה מעוגנת בפרק 5, סעיף 1 לאמנת סינגפור. הגנה זו מתבססת על “הפרה על-ידי המגשר”. ההוראה באמנה בנוגע ל”הפרה” ע”י מגשר נוסחה בצורה רשלנית, שאינה לוקחת בחשבון את הסכנה של שימוש לרעה ע”י הצד המתנגד לאכיפת הסכם הפשרה. בהקשר של הגנה (מפני אכיפה) שמתבססת על “הפרה” ע”י המגשר, האמנה שותקת בכל הנוגע לתום לב של הצד שכן מעוניין באכיפת ההסכם.
שתיקה זו מאפשרת לבית המשפט שלא לקחת בחשבון את התנהלות הצד הדורש את אכיפת ההסכם ככל שפעל בתום לב וביצע את חלקו בהתחייבות שלו בהתאם להסכם הפשרה;

ח)     האמנה אינה מגבילה את הפורומים בהם מותר להעלות את ההגנה של “הפרה” ע”י המגשר. ככל ש”הפרה” שכזו תהווה נימוק מלהימנע מלאכוף הסכם פשרה, ראוי כי הטענה תועלה אך ורק בפני בית משפט במדינה אליה יש למגשר זיקה משמעותית כלשהי. כתוצאה מכך שהאמנה אינה מגבילה את הפורומים בהם מותר להעלות את ההגנה, למעשה האמנה מזמינה את הצד שמעוניין להתעלם מהסכם הפשרה להעלות את הטענה של “הפרה” ע”י המגשר” בפורום לא יעיל וחסר היגיון;

ט)     הניסוח הכוללני מדי של ענייני “דיני עבודה” יכול לכלול סכסוכים שאינם בגדר יחסי עובד-מעביד וכתוצאה מכך
(i) אינו נופל בגדרה של האמנה,
ו-(ii) אינו בר אכיפה בהתאם לאמנת סינגפור.
פגם זה יכול היה להימנע אילו מנסחי האמנה היו משתמשים באותו הניסוח של אמנת האג בדבר בחירת בתי משפט (Hague Choice of Court Agreements Convention).

אינני היחיד אשר הביע ביקורת בנוגע לאמנת סינגפור. פרופסור בריאן קלארק (בריטניה, מומחה למשפט מסחרי בינלאומי ויישוב סכסוכים בינלאומיים) פרסם מאמר המכונה:

“The Singapore Convention: a solution in search of a problem?”.

המאמר הנ”ל פורסם ב-Northern Ireland Legal Quarterly  בנובמבר 2020.  לאחרונה, פרופסור קלארק ציין כי הניתוח שלי לאמנת סינגפור “מעורר תובנה בצורה מופלאה”.

ניתן לראות את המאמר שלי באתר של משרדי, https://www.sherby.co.il/pdf/20201113_International_Dispute_Resolution_News_Article_Fall_2020.pdf

www.sherby.co.il